כנפיים מנייר - פרק ראשון





ילדה אחת שאלה אותי פעם אם אני מאמין בניסים. כשאמרתי שלא, היא ענתה בפשטות, “אז אתה צריך להתחיל להאמין.“ הילדה הזאת, שליבי יצא אליה בפעם הראשונה שפגשתי אותה, לימדה אותי להאמין בניסים.


שנתחיל?


שמי ג’סי, ואני בן שלושים ושלוש, נשוי + ילדה. לפני עשרים שנה בערך הייתי ילד עצוב, ממורמר וכועס. שנאתי את העולם, כעסתי על כולם, אבל יותר מכול, כעסתי על עצמי.


הכול התחיל כשהייתי בן שלוש־עשרה.


4:45 לפנות בוקר.


בחושך מוחלט, ברחבת בית הספר שלנו בצ’רי היל, ניו־ג’רזי, עמדתי על סולם מול הכניסה לבניין הראשי כשעל פניי מסכה של הרוצח מהסרט ‘צעקה’. מעבר לשיחים הסתתרו שותפיי לפשע: שון, ניל ולוקאס, כשמסכות זהות מסתירות את פניהם. הסתכלתי על שלט בית הספר כמו אומן שמביט בדף לבן רגע לפני שהוא מצייר את יצירת חייו, והתחלתי לרסס את השלט בספריי גרפיטי. את הכיתוב ‘ברוכים הבאים לחטיבת הביניים הנרי סי. בק’ שיניתי ביצירתיות ל’ברוכים הבאים לגיהינום’ בספריי אדום מרושע שחירב לגמרי את הכניסה לבניין.

“ג’סי, רד למטה. אנחנו מאחרים,“ לחש לוקאס מבין השיחים, אבל אני לא סיימתי את יצירת המופת שלי. הרי לא הגענו עד הלום כדי להפוך את בית הספר לגיהינום. הייתה לנו מטרה חשובה יותר — מרשל.

בספריי כחול ריססתי ליד השלט איש זועם לבוש בשלייקס, כששערות ראשו החלקות מדי בצבע אפור בהיר מדי, מוטות לצד אחד כאילו נדבקו לקרקפת שלו בדבק שלוש שניות שלא ישחרר את האחיזה מהן לעולם.

החברים לחצו עליי לרדת מהסולם, אבל אני הייתי בשלי. הוספתי בועת דיבור מעל האיש הזועם, שנראה מצביע עליי, וכתבתי בה, ‘אתהההה!’

מעל ראשו כתבתי בשחור, ‘מרשל הוא השטן’, למקרה שמישהו חלילה לא יזהה את השלייקס המזעזעים ואת השיער המגוחך. מאיפה היצירתיות, אתם בטח שואלים. בואו נגיד שאת האיור הזה של האיש הזועם מצביע עליי וחוזר תמיד על אותה המילה, באותו טון צורם, חוויתי על בשרי לא מעט. לפעמים היה נראה כאילו אני שק החבטות של המורה למתמטיקה. אבל עוד נגיע לזה בהמשך.

סימנתי לחברים שסיימתי, והם יצאו מהשיחים בזהירות. לא יכולתי לראות את הפנים שלהם מבעד למסכות, אבל ידעתי שהם מסתכלים על הגרפיטי ומחייכים. הרגשתי את זה.

ניל הגיע ראשון עם התיק השחור. קצת מאחוריו הביטו שון ולוקאס לצדדים. סידרתי את שלושת בקבוקי הספריי בין הרגליים, ומקצה הסולם זרקתי את הבקבוק הראשון שנכנס היישר לתיק, כמו עוד סל של ג’ורדן עם הבאזר. תפסתי את בקבוק הספריי השני, כיוונתי לתיק, ורגע לפני שזרקתי, שמעתי את שון לוחש, “שיט.“

ניל הסתובב ראשון ולגמרי שכח שהוא מחזיק את התיק מתחתיי. הספריי כבר עזב את היד שלי, ובהילוך איטי הסתובב באוויר, פגע בחלק החיצוני של התיק ונפל. החטאה בסיום המשחק? אובדן אליפות? הרבה יותר גרוע. אוי, כמה רעש בקבוק מתכתי קטן יכול לעשות כשהוא נופל מגובה רב ופוגע ברצפה.

כששון ולוקאס התחילו לרוץ לכיוון השער האחורי של בית הספר, הבנתי שהלילה הזה הולך להסתבך. ניל, בפנים קפואות וחסרות אונים, עוד נשאר מתחתיי במשך כמה שניות, כששומר בית הספר, איש מבוגר וחביב בדרך כלל, הגיע לעברנו בטירוף עם פנס דולק ומבט מבועת — כאילו היינו ניל ואני רוחות רפאים מאיימות.

“רוץ!“ צעקתי לניל שהתעשת ברגע האחרון והספיק לברוח. אני הייתי תקוע בקצה הסולם. האפשרות היחידה שלי לברוח הייתה לקפוץ ולהסתכן בפציעה קשה או במוות, מה שבאותו הרגע לא נראה לי הדבר הכי נורא בעולם.

“אני רוצה לדווח על אירוע פריצה לבית הספר!“ השומר דיבר אל מכשיר קשר כשהוא מתקדם לעברי בריצה. “הנרי סי. בק. יש כאן ארבעה פורצים שהחריבו את המקום.“ הוא דיבר בבהלה מוגזמת כאילו אנשי טליבאן השתלטו על הפנטגון.

“אני שולחת ניידת,“ נשמע קולה של אישה ממכשיר הקשר. השומר תלה את המכשיר על חגורת מכנסיו ונעמד מול הסולם.

“מה אתה עושה שם?!“ הוא צעק והרעיד את הסולם בשתי ידיו, כאילו לא היה אכפת לו שאצנח מגובה שישה מטרים אל מותי.

לא הגבתי. אומנם אני אפילו לא יודע את שמו, אבל בכל בוקר אני אומר לו בוקר טוב, ולפעמים אפילו מדבר איתו על הנכד שלו, שבדיוק התחיל לשחק כדורסל בחוג פה בשכונה. לא משנה מה הייתי אומר, הוא מייד היה מזהה את הקול שלי.

“תוריד את המסכה, פרחח!“ הוא הרעיד שוב את הסולם ואת הלב שלי.

קפאתי. בחיים לא הייתי בסיטואציה כזאת, שהמוח פשוט לא מסוגל להעביר פקודות לגוף. טוב, בעצם פעם אחת. אני עדיין לא מוכן לדבר על זה.

“רד למטה מייד!“

כשהשומר הבין שאני לא מתכוון לזוז מקצה הסולם, הוא החליט לטפס. אילו רק הייתם יכולים לשמוע את קצב הלב שלי, או את שלו, באותם רגעים. הוא עלה ארבעה שלבים בסולם עד שהצליח לתפוס את הרגל שלי.

“תפסתי אותך,“ הוא אמר בסיפוק והתחיל למשוך אותי כלפי מטה. אחזתי בידיות הסולם העליונות בכל כוחי, אבל השומר היה חזק ממני, ונאלצתי לשחרר יד אחת.

באינסטינקט של חיית טרף שחשה בסכנת חיים מוחשית, תפסתי את בקבוק הספריי השחור וריססתי את פניו של השומר החביב, ששחרר זעקה ארוכה וקורעת לב תוך כדי שהוא צונח ממרכז הסולם אל הרצפה. הצעקה התחלפה בשקט מבהיל. השומר שכב על גבו מחוסר הכרה כשפניו מלאות בספריי שחור שנזל על קרחתו.

“אוי, לא,“ סיננתי תוך כדי שאני מוריד את המסכה.


בערך חצי שעה לאחר מכן מצאתי את עצמי בלובי של תחנת המשטרה המקומית. אני, ילד בן שלוש־עשרה, לבד (!), מובל באזיקים ונאלץ לשבת על ספסל בין עבריינים, מחכה שייקחו אותי לחקירה. אתם בטח שואלים את עצמכם איך יכול להיות שילד בן שלוש־עשרה נמצא בשש בבוקר בתחנת משטרה וזה לא מעניין אף אחד. איפה אימא שלי? אל תשאלו. איפה אבא שלי? זה סיפור ארוך. אולי אני כועס על כל העולם, אבל תמיד נראה לי שאבא שלי מפנה את כל הכעס שיש בו כלפיי.

משמאלי ישב הר־אדם, לא פחות. גבר מלא בקעקועים מבחוץ וסטרואידים מבפנים שוודאי בילה את רוב שנותיו בין חדר הכושר לכלא. לימיני, בחורה צנומה בשנות העשרים לחייה, עם עיניים שחורות נפוחות וורידים אדומים שנראה כאילו עומדים לפוצץ לה את העיניים. אין לי מושג כמה זמן היא לא ישנה או מה היא עישנה. איכשהו, היא נראתה לי הרבה יותר מסוכנת מהמפלצת שמשמאל. היא נעצה בי מבט חודר וזיהתה את הפחד שלי ברגע.

“ילד, איפה אימא שלך?“ היא לחשה לי באוזן בטון מצמרר. זזתי בבהלה שמאלה ופגעתי ביד העצומה של האיש הענק, שלא הרגיש דבר.

רגע לפני שהמסוממת נצמדה אליי באופן ממש מטריד, הגיע שוטר.

“ג’סי אוונס?“

“כן!“ מעולם לא שמחתי כל כך לשמוע את השם שלי, ועוד מפיו של שוטר.

“בוא איתי.“

קמתי והתלוויתי אליו, כשאני מרגיש את המבט החודר מלווה אותי מאחוריי.


בחדר חקירות חשוך ישבתי מול דסטיני רוג’רס, קצינת משטרה כהת עור שנראתה קצת יותר מבוגרת מאבא שלי. אף אחד לא העז לצעוק עליי עד אותו היום, חוץ מאבא — מה שהפך לתחביב אצלו בשנתיים האחרונות, ומרשל — שעוד רגע יראה את יצירת המופת שלי יחד עם כל תלמידי בית הספר. במבט ראשון דסטיני נראתה קשוחה ומאיימת יותר משניהם יחד: תספורת קצרה כמעט כמו של גבר, ידיים גדולות וחזקות ומבט חודר שגורם לך לחוש לא בנוח בלי שהיא תאמר מילה.

“הכנסת את עצמך לבלגן רציני, ילד,“ היא התחילה בשקט ואז החריפה את הטון. “מה חשבת לעצמך?“

“אני רק ניסיתי לצבוע…“

“את הפנים של אדם מבוגר,“ היא קטעה אותי. “אתה יודע שהוא הובהל לבית החולים? יכולת להרוג אותו.“

“הוא כמעט הרג אותי!“ ניסיתי להצטדק.

דסטיני התחילה למלא דו“ח. “אם תביע חרטה, זה יכול לסייע לך. שופטים מקילים בעונש של ילדים שמביעים חרטה על המעשים שלהם,“ היא אמרה.

“איזה שופט?!“ צעקתי בבהלה. היא יצאה מדעתה, אין הסבר אחר.

“אתה הולך לבית מעצר לנוער,“ היא אמרה ביובש, מתעלמת לחלוטין מסערת הרגשות שלי.

הרגשתי שאני עוד רגע מתעלף.

“אז לכתוב שאתה מביע חרטה?“ היא תופפה עם העיפרון על הדף שמולה.

“לא! השתגעתם לגמרי, אני ילד! איזה מעצר בראש שלך?!“ הסתכלתי עליה וחיפשתי רמז לכך שהיא מתלוצצת, אבל הפנים שלה נשארו חתומות.

“לא רחוק מכאן יש בית מעצר לעבריינים צעירים שפוגעים ברכוש ומנסים לרצוח חפים מפשע. נשמע שהמקום יתאים לך,“ היא אמרה באדישות תוך כדי שהיא מסיימת למלא את הדו“ח.

הדלת נפתחה. אבא שלי, מרטין, נכנס בסערה לבוש בבגדי העבודה הירוקים שלו אחרי עוד משמרת לילה בבית החולים.

שוטר צעיר דלק אחריו, אבל זה היה מאוחר מדי. אבא כבר היה בתוך חדר החקירות החשוך.

“חוקרים ילד בן שלוש־עשרה, אתם נורמליים?! מה קורה פה?!“ הוא צרח כמו שלא שמעתי אותו הרבה זמן.

“אבא?“ שכחתי לרגע את כל הכעסים שהצטברו אצלי כלפיו. ברגעים החשובים באמת, אבא תמיד יהיה שם בשבילך, לא?

“ניסיתי לעצור אותו,“ התנצל השוטר הצעיר בפני דסטיני.

“אני מבקשת לצאת החוצה מייד, לפני שאני קוראת לאבטחה,“ דסטיני קמה והסתובבה לכיוונם.

אבא התקרב אליי, עכשיו כבר ראיתי אותו בבירור כשעמד מתחת למנורה היחידה שדלקה בחדר החקירות.

“מרטין?“ שאלה דסטיני בפליאה.

“דסטיני?“ אבא התרכך.

מה הסיכוי שהם מכירים? די גבוה, למען האמת. אבא שלי הוא חוקר ונוירולוג בכיר, מכור לעבודה ברמות שלא הכרתם — בייחוד בשנתיים האחרונות. הוא טיפל בהרבה אנשים בעיר והופיע במגוון תוכניות בריאות בטלוויזיה המקומית, כך שבאופן טבעי אנשים מכירים ומכבדים אותו. אבל לפי הדרך שבה קצינת המשטרה פנתה אליו, זו לא הייתה היכרות מהטלוויזיה.

“דוקטור אוונס. איך לא קישרתי?“ קצת מוזיקה שקטה ברקע, והייתם מקבלים סצנה רומנטית על אהבה בלתי אפשרית בין רופא לָבָן לקצינת משטרה שחורה, שיש סיכוי, גם אם קלוש, שהייתה פעם גבר. “תן לנו רגע,“ היא ביקשה מהשוטר הצעיר שעמד בכניסה.

השוטר יצא וטרק אחריו את הדלת, והרגשתי צורך עז להגיד, ‘להשאיר אתכם לבד?’. אל תדאגו, לא אמרתי כלום.

“כמה זמן!“ דסטיני קראה בהתלהבות. “אבא שלך הוא הרבה יותר מרופא. האיש הזה קוסם,“ היא הביטה בי כאילו היינו החברים הכי טובים.

“אל תגזימי,“ אמר אבא בחיוך שמסגיר, לפחות בעיניי, את האהבה העצמית שלו.

“טוב לראות אותך,“ דסטיני הניחה יד על הכתף שלו, כמו שרק גברים עושים.

“גם אותך. מה שלומך?“ אבא חייך אליה, כאילו שכח את המטרה שלשמה הגיע.

“אני בסדר, מנסה להישאר עסוקה כמה שאפשר,“ דסטיני החזירה לו חיוך.

כן, עסוקה בלעצור ילדים קטנים שבקושי צמח להם שפם. יופי של עיסוק.

“טוב, טוב,“ ענה אבא לאט, שלא כהרגלו. בדרך כלל הוא מוצא את המילים הנכונות, אבל נדמה היה שמשהו בסיטואציה הזאת תקוע. אחרי כמה שניות של שתיקה הוא סוף־סוף מצא את המילים. “אלישיה הייתה כל כך מיוחדת.“

“לעולם לא אשכח מה שעשית עבורנו, יקירי,“ דסטיני ליטפה את זרועו של אבא.

לפני שהתחלתי בכלל לנסות להבין על מה הם מדברים, דסטיני הפנתה את מבטה אליי. “אתה יודע, לפני כמה שנים אבא שלך סיפר לי עליך, שאתה מצייר ממש יפה. הוא אמר שציורים שלך הופיעו בתערוכות. לא ידעתי שאתה יודע לצייר גם על קירות.“

“זה נקרא גרפיטי, לידיעתך,“ גלגלתי עיניים.

“ג’סי, דבר יפה,“ התערב אבא.

“אתה ילד מוכשר,“ דסטיני התעלמה מהאנרגיות השליליות שלי.

“הלוואי שהיה לוקח את הכישרון למקומות טובים,“ אבא היה חייב לעקוץ.

“אולי זו הזדמנות טובה בשבילו לנסות,“ היא ענתה. לא אהבתי את איך שהמשפט הזה נשמע.

“מה דעתך על עבודות שירות במקום מעצר?“ היא שאלה מבלי להסביר בכלל מה ההבדל ביניהם או מה עדיף.

לא הספקתי להגיב, ואבא כבר דחף את האף. “מצוין.“

“שישה חודשים, בכל יום שני. יש לי את המקום המושלם עבורו.“ נראה לי שהיא קרצה לאבא.

“לא, לא, לא. לא בימי שני, ובטח שלא חצי שנה,“ רטנתי.

“ג’סי, תשתוק,“ אבא סימן בעיניים גדולות ובתנועת יד מאיימת.

התחרטתי שהוא בכלל הגיע להציל אותי.


כשיצאנו משם, השמש כבר זרחה. אבא נהג בדרך הביתה, ואני ישבתי במושב שלידו. רוב הזמן שתקנו, עד שהחלטתי להיות הבוגר מבין שנינו.

“אבא,“ אמרתי בשקט.

“לא עכשיו,“ אבא ניסה להיראות מרוכז בנהיגה, אבל היה לי ברור שהוא רותח מכעס.

“זו לא אשמתי,“ ניסיתי בכל זאת.

“זו אף פעם לא אשמתך.“

“תחשוב מה שאתה רוצה. הבן אדם רצה להרוג אותי, היית צריך לראות את המבט בעיניים שלו. זאת הגנה עצמית!“ נשמעתי משכנע כל כך עד שלרגע באמת האמנתי שאני לא אשם.

“אני לא רוצה לשמוע את זה, ברור? אין לי כוח יותר להסתבכויות שלך ולבושות שאתה עושה לי. אנשים מכירים אותי בעיר הזאת!“

הרמזור התחלף לאדום רגע לפני הפנייה שמאלה לכיוון היציאה מהכביש המהיר. הזדמנות טובה לשפוך את כל מה שיושב לי על הלב בלי להסתכן בהסחת דעת שתוביל לתאונה שגם בה יאשימו אותי.

“זה כל מה שמעניין אותך, מה אנשים יגידו עליך,“ אמרתי. “אתה יודע מי זה אבא שלך?“ חיקיתי את דסטיני בקול צווחני. “האיש הזה קוסם!“ עברתי לקול עבה, “לא, אל תגזימי, אני לא כזה מושלם!“

אבא לא אהב את היכולות התיאטרליות שלי.

“הייתי צריך להשאיר אותך שם.“

“אני בטוח שהם היו מתייחסים אליי יותר יפה,“ מתחתי עוד קצת את הגבולות.

“ג’סי, אני על הקצה. אל תגזים,“ אמר אבא מבלי להביט בי.

“אני לא הולך לשום עבודות שירות,“ אמרתי בתקיפות.

“אתה הולך ועוד איך,“ אבא לא התרגש מהכעס שלי.

“אתה יודע שיש לי חוג כדורסל בימי שני. אתה יכול לשכוח מזה. גם כן האישה הגברית הזאת, מאיימת עליי במעצר. חשבה שהאיומים שלה יפחידו אותי.“

הרמזור התחלף לירוק. במקום לפנות שמאלה, אבא החליט לעשות פרסה.

“מה אתה עושה?“ צעקתי.

“בודק איך באמת יתייחסו אליך במעצר,“ אמר אבא בקור רוח.

“אתה צוחק.“

הוא אפילו לא חייך.

“הי, זה ממש לא מצחיק.“ הייתי על סף בכי. העייפות וכל המצב הזה איימו להכריע אותי.

אבא המשיך לנסוע לכיוון תחנת המשטרה.

“אוקיי, ניצחת! אני אעשה את זה, טוב?“ אמרתי בכניעה.

זה שכנע אותו, והוא אותת שוב לכיוון היציאה מהכביש המהיר.

נשמתי לרווחה תוך כדי שאני פותח את דו“ח המשטרה. בשורה התחתונה נכתב: ‘עבודות שירות בעמותת כנפיים’.

“מה זה כנפיים בכלל?“ שאלתי בניסיון לפתוח דף חדש.

“מקום שיהפוך אותך לגבר.“

“כבר אני לא אוהב את המקום הזה,“ עניתי בלחש.





 

ביקורות


"יצירת מופת רגישה, עמוקה, מרתקת, סוחפת, ובעיקר: מעיפה! תודה לך שנגעת לי בלב." - איילה צרפין


"הייתי בסערת רגשות כמו שמעולם לא הייתי מול ספר קריאה." - אלברט בראון


"כנפיים מנייר מרגיש ממש כמו ״סדר עולמי חדש״. ספר נטול פילטרים המלווה בתעצומות נפש מטורפות. תודה שיצרת אצלי ״כנפיים מנייר״ לכל החיים." - גל אליה מלכה


"כנפיים מנייר נגע לי בלב ברמות שלא ניתנות לתיאור" - אסתי לוי מיכאלי


"בזכות הספר הזה, הרגשתי שהלב שלי עדיין עובד ומתרגש." - שרית בן חור


לקריאת הביקורות המלאות




פרומו




מוכנים להתאהב?


בחרו אחת משתי דרכים:


1. ספר מודפס


ניתן להזמין את הספר המודפס במחיר השקה מיוחד - רק 69 שח כולל משלוח.


ההזמנה מתבצעת באתר, בפייבוקס או בביט.



  • להזמנת ספר מודפס בביט או בפייבוקס: 050-7351761



* לאחר ההעברה, נא לשלוח את הכתובת למשלוח בוואטסאפ למספר 050-7351761.




2. ספר דיגיטלי


ניתן להזמין ספר דיגיטלי לקריאה בטלפון/במחשב הנייד באתרים המובילים בישראל:










 




עקבו אחריי באינסטגרם: https://www.instagram.com/roy.zafrani

כנפיים מנייר בפייסבוק: https://www.facebook.com/paperwingsheb


המליצו על ״כנפיים מנייר״ בפייסבוק: https://www.facebook.com/paperwingsheb/reviews