***
רק בארבע לפנות בוקר הרוג'רס בר בסנטה מוניקה הלך והתרוקן, אבל המוזיקה הרועשת המשיכה להתנגן כאילו הלילה רק התחיל.
בלילה סתווי כזה, השעה הזאת שייכת ל"כבדים". בעיקר גברים, בעיקר אלה ששותים את המשקאות הכי חריפים, ובכמויות.
אחד מהם, גבר עם שיער אפור, ארוך ופזור, התיישב ליד הבר וסימן לברמן באצבעותיו. הברמן ידע את מבוקשו בלי מילים והגיש לו מסקל גוסאנו רוחו.
הגבר ארוך השיער שיחק להנאתו עם התולעת שצפה לה במשקה. היה לו מקום קבוע בבר, ובמקפיא הרחב שבקצה הבר היה לתולעים שלו מקום משלהן, מגולגלות בתוך שקית ומחכות לתורן לקפוץ למשקה בהזמנה הבאה. הוא לא היה איש של דיבורים, ויושבי הבר הקבועים מעולם לא התקרבו אליו. עוף מוזר, אפילו בבר הצבעוני הזה.
אבל הלילה הוא ידע דבר שאף אחד לא ידע, והוא חיכה.
הוא הביט אל המסך הגדול שבקצה הבר ששידר קליפ ישן של MTV שלא עניין אף אחד גם כשתחת שזוף המכוסה בקושי בחוטיני דק ענטז על המסך. צליל של התראה בנייד שלו הרעיד קלות את הדלפק, והוא סימן לברמן להעביר ערוץ.
ברגע שהופיעו כותרות מבזק החדשות, עצר גם הדי־ג'יי את המוזיקה וקולה של השדרנית הנרגשת מילא את הבר: "חדשות מרעישות. מכוניתו של אדם החשוד בניהול ארגון פשע ואחד האנשים המסוכנים בארצות הברית, עולה באש ברגעים אלה ביער הלאומי של לוס אנג'לס וכפי הנראה יש בה מספר לכודים, ייתכן שאף ראש ארגון הפשע בעצמו. ברגע שיהיו לנו פרטים נוספים לפרסום, נשוב לדווח עליהם."
רכב אספנות מסוג וולוו אמזון 122 ירקרק עלה באש בשידור חי וסביבו כבאים שמנסים להשתלט על השרפה בעזרת צינורות הנמתחים ממשאיות הכיבוי שהתפרשו מסביב. מעליהם, מסוק עם שני פנסים גדולים האיר את הדרך לרכבי המשטרה שנהרו בזה אחר זה אל תוך היער.
אחד מיושבי הבר אמר לחברו "זה הרכב של דימאיו."
"ג'ו דימאיו?" חברו התקשה להאמין. "אתה בטוח?"
"מאה אחוז. הוא היחיד בעיר שיש לו רכב כזה."
"טוב מאוד!" קרא גבר מזוקן מעברו השני של הבר.
ארוך השיער הסיט את שערו האפור מפניו, לקח לגימה נוספת מהמסקל והדליק סיגריה, כאילו לא קרה דבר. המשימה שלו בוצעה, כנראה על הצד הטוב ביותר. אף אחד לא ציפה לחדשות האלה, חוץ ממנו.
***
פרק 1
ימי התום
המוות שלי היה אכזרי. יש דרכים נוחות יותר לסיים את החיים, אפילו במאפיה. כדור לראש בדרך כלל עושה את העבודה. תאמינו לי, ראיתי את זה מספיק. כמה שניות של כאב חד ואז הגוף הופך רפוי וצונח כמו מגדל קלפים. העיניים מתגלגלות, הדופק מאט עד שנעצר. מוות שקט, מהיר ונקי. פגיעה בראש גם מכבדת את האויב, ומונעת לכלוך מיותר וסירחון.
תסמכו על האויבים שלי שאילו הייתה להם האפשרות, הם היו בוחרים בשיטות הכי משפילות, מזעזעות ואיטיות שקיימות, ויש לא מעט כאלה. לדאבונם, אף אחד מהם לא בחר עבורי את הדרך שבה אמות. אני בחרתי אותה בעצמי. ואם אחד כמוני עובר לעולם הבא, אז שיהיה כמו שצריך.
אני ג'ו דימאיו, ולפני חודש חגגתי חמישים סתווים של אפור. למשמע הידיעה על מותי היו כאלה שהופתעו, היו שנשמו לרווחה, היו ששמחו, אבל אני בטוח שאף אחד לא היה עצוב.
אולי רק אישה אחת נכה בת שבעים ושש. אימא שלי.
החיים שלי התחילו כמו חיים של כל ילד בשנות השבעים באיטליה, עם בית קטן, חדר משותף עם אח גדול, אבא שמכה את אימא לפעמים ואימא שאוהבת אותו למרות זאת.
רק אחר כך גיליתי שלא בכל הבתים זה עובד ככה.
רק כשדניאל נהרג הבנתי מה זה אומר להיות בן של ראש מאפיה בפוזיטנו, ורק כשאימא שלי נפצעה ונותרה נכה הבנתי מה היא הקריבה עבור החיים עם פרנצ'סקו דימאיו, ראש המאפיה המפחיד וגס הרוח שידע לסובב אנשים על האצבע הקטנה עד ש...
עד שכבר לא.
לפחות בשנות חיים השגתי את אבא, וזה כבוד גדול כי בתחום שלנו, להגיע לגיל חמישים זה סוג של נס. לא רבים זוכים לכבוד הזה. בעולם שלי, אתה צובר המון יריבים אבל גם לא מעט חברים. הבעיה שלא תמיד ברור מי הוא מי. אנשים שסמכת עליהם ידקרו אותך בגב. החברים הכי טובים שלך יהפכו בן לילה לאויבים הכי מרים שלך.
גדלתי בבית חצי יהודי, חצי קתולי. אימי מרים, שתיבדל לחיים ארוכים, הכירה את אבי פרנצ'סקו בפוזיטנו, עיירה איטלקית קטנה בחוף אמאלפי, כשנסעה עם חברות לחופשה קצרה בתום הקולג'. היא הייתה בת עשרים ושתיים, הוא בן שלושים. היא נשארה בפוזיטנו, החברות חזרו ללוס אנג'לס.
היא לא ידעה עליו דבר, והוא הצליח לשבות אותה בקסמיו. והיה לו קסם. אבי לא היה צריך לעבוד קשה כדי לגרום לאישה להתאהב בו. הוא היה גבר נאה, מהאיטלקים של פעם. גוף חסון ומרשים, עיניים ירוקות ושיער שחור ארוך. כמו האלים האלה, בכיכרות הצבעוניות של רומא. בתור ילד, אבא באמת היה עבורי סוג של אל, הערצתי אותו. הוא היה עוצמתי, חכם, כריזמטי. ואכזרי.
אימא גידלה אותי ואת אחי הבכור דניאל, הגדול ממני בשנה, ודאגה להעניק לנו חינוך טוב. כסף לא היה חסר בבית, אבא דאג להביא לה מעטפה עם מזומנים בכל סוף שבוע. מעבר לכך, הוא כמעט לא היה בבית. אבא הגדיר את עצמו כ"איש עסקים", אף שכולם ידעו בדיוק אילו עסקים הוא עושה.
אימא אמרה לי פעם ש"חלק גדול מזיכרונות הילדות שלנו נעלם עם השנים, אבל חוויות טובות נשארות לנצח". שיט של פסיכולוגים שהיא נטתה להאמין בו, אבל במקרה שלי, מה שנשאר לנצח הן לאו דווקא החוויות הטובות.
באופן כללי, אני לגמרי נגד כל העניין הזה של טיפולים רגשיים ומיינדפולנס ובלבולי מוח. בפעם הקודמת שאימא שלחה אותי לפסיכולוג, הוא שכח מהחיסיון הרפואי תמורת בצע כסף. לא סיפרתי יותר מדי בפגישות איתו, אבל המידע שהיריבים שלי קיבלו ממנו עשה לי לא מעט צרות. בהתחלה לא האמנתי שהפסיכולוג "זימר", אבל בפגישה הבאה הוא שאל שאלות שהפלילו אותו. אחרי שנעלתי את הדלת והשתמשתי באמצעי חקירה עדינים כדי לגלות מי שלח אותו, לא היה קשה להוציא ממנו מידע. הפסיכולוג הזה סיים את הפגישה עם הראש למטה והרגליים למעלה, קשורות בחבל. אין אצלי מקום לטעויות, ואם לדייק, יש לי אישיו לא קטן עם נאמנות. גם בבחור ששלח אותו טיפלתי. ככל שידוע לי, הוא והפסיכולוג נקברו באותו בית קברות. אולי הם עושים שם טיפול רגשי ברגעים אלו ממש.
גרנו בבית קטן על ההר, מול הים הטירני. ליד הסלון היו חמש מדרגות שהובילו למרתף קטן. על דלת הכניסה של המרתף, שהייתה עשויה פלדה היה תלוי שלט שאימא, דניאל ואני הכנו יחד, ובו היה כתוב: קומת המשחקים של דניאל וג'ואי.
המרתף לא היה בדיוק קומה, יותר כמו חדר קטן שאדריכל לא מוצלח במיוחד תכנן, אבל הוא היה המקום הקסום שלי ושל דניאל. יכולנו לשחק שם שעות. המרתף היה האזור היחיד בבית שבו לא היו חלונות, ולכן, לפחות עבור אבי, היה למקום פוטנציאל לשמש גם כמשרד ביתי.
יום אחד, חזרנו מוקדם מהרגיל הביתה, אחרי שאימא לקחה אותנו לרופא שיניים במקום לבית הספר. למרות הבדיקה, זה היה יום טוב כי בדרך חזרה נכנסנו לחנות צעצועים קטנה במרכז העיירה לקנות מכוניות מיניאטוריות למגרש המרוצים שדניאל ואני דמיינו על רצפת המרתף שלנו.
מכל המכוניות הקטנות שהיו על המדף, דגם אחד צד את עיניי: וולוו אמזון 122 בצבע ירקרק.
"אני רוצה את הרכב הזה!" צעקתי בהתרגשות בחנות.
דניאל בחר פרארי אדומה, והמוכר סירב בתוקף לקבל את הכסף מאימא.
"הילדים של פרנצ'סקו יכולים לקחת מה שירצו," הוא התעקש.
כילד, הייתי בטוח שכולם חברים של אבא שלי. לא ידעתי מה מסתתר מאחורי כל זה.
בדרך הביתה, דניאל העביר את גלגלי הפרארי שלו על כף היד, והרכב המיניאטורי הרעיש והוציא גיצים.
"ראית?!" הוא קרא בהתלהבות.
שפשפתי את גלגלי הוולוו על כף היד שלי, אך אצלי הרעש היה מאיים הרבה פחות, וגם לא יצאו גיצים.
"זה הולך להיות ניצחון קל," אמר דניאל.
אימא פתחה את דלת הכניסה לבית, ודניאל ואני רצנו בהתרגשות למרתף, להוטים לפתוח את מרוץ המכוניות שלנו.
דניאל, שהיה חזק ממני, התקדם ראשון כדי לפתוח את דלת המרתף. רעש עמום של כלי עוצמתי נשמע מבפנים. כשאימא הבינה שאבא בבית, כבר היה מאוחר מדי.
דניאל לחץ על הידית המתכתית ופתח את הדלת.
העיניים שלי ושל דניאל נפערו.
לפני שהספקנו לעכל מה ראינו, אבא צרח מתוך המרתף: "מרים!"
עמדו שם, במרתף שלנו, כמה אנשים לבושים בחולצות שחורות מכופתרות, חלקם לבשו ז'קטים כהים מעל.
אימא שלפה אותנו מהמרתף, כשהיא משפילה מבט ונמנעת מליצור קשר עין עם אבא.
"זו פגישת עסקים," היא מלמלה שוב ושוב בזמן שדחפה אותנו קדימה, לכיוון היציאה מהבית.
זו באמת הייתה יכולה להיות פגישת עסקים רגילה, גם אם נשים לרגע בצד את הלוקיישן המוזר – חדר ילדים אטום, מלא בצעצועים שאת כולם קיבלנו בחינם – אבל פרט אחד עיוות לגמרי את כל התמונה: בין כל אותם "אנשי עסקים", ליד רגליו של אבא, ישב על ברכיו אדם כפות בפנים חבולות ומבט מבועת. הרעש ששמענו הגיע ממסור חשמלי, שהוציא גיצים גדולים יותר מהפרארי המיניאטורית של דניאל.
אימא זירזה אותנו לצאת לגינת שעשועים ישנה ליד הבית.
דניאל ואני התיישבנו על שתי הנדנדות והסתכלנו אחד על השני. באותם רגעים ידענו שלעולם לא נדבר על מה שראינו. לא הבנו כלום, אבל הבנו הכול.
ברגע אחד, בבת אחת, נגמרו להם ימי התום.
להזמנת הספר באתר:
להזמנה בביט / Google Pay / Apple Pay: